אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה ו׳:כ״א

21 שתי יבמות הבאות מבית אחד שהאחת מהן ערוה על היבם והרי הערוה איילונית צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת, הואיל והאיילונית אינה בת יבום וחליצה הרי זו כמי שאינה, ונפלה זיקתו על צרתה בלבד. בחידושי הרמב"ן בדף ב' בד"ה או שנמצאו איילונית כתב בסוף דבריו ועוד אומר ר"ת ז"ל דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו כלל וכן הלכה, ודבריו צריכין ביאור דהא מקודם כתב הרמב"ן וז"ל ובודאי דרבא מוקי למתני' כשהכיר בה ולדידי' לא שמעינן ממתני' כלום אלא מיהו מדרב אסי נשמע לדברי הכל וכו', וא"כ במאי חזר בו עכשיו והסכים לדברי ר"ת האחרונים דלא אמרינן מדרב אסי נשמע לדברי הכל, ונראה דכונתו משום דלרב אסי צריך למדחק בהא דתנן בכתובות דף ק' הממאנת והשניה והאיילונית אין להם כתובה דלענין איילונית לאו דוקא וגיטא נמי לא בעיא, וכן בהא דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטנה שמא תמצא איילונית, דמיירי בשקבל עליו אחיו ואפילו אם תמצא איילונית, או כתי' הב' דדוקא בנמצאת איילונית בחיי הבעל והקפיד הוי מק"ט ומתני' בנמצאת בחיי הבעל והוא דלא כתוספתא, וכיון דכ"ז צריך למדחק לרב אסי דמפרש טעמא דמתני' משום דלא הכיר בה והוי מק"ט, אבל לרבא דסבר דצרת איילונית מותרת אפי' הכיר בה א"ש הכל כפשוטו, לכן אמרינן דודאי פליג רבא על רב אסי גם בזה דנשואי איילונית לאו מק"ט. אח"כ עינתי בספר הישר לר"ת ומצאתי מפורש כמש"כ והרמב"ן ז"ל קיצר וסמך על המעיין. והנה בפשיטות היה אפשר לחלק בין נשואין לאירוסין משום דאמרינן בכתובות דף ע"ג גבי מומין דכנסה סתם אחיל לתנאו ונימא כן גם באיילונית, ומצאתי שהעיר כן הגרש"ש וכתב דבירושלמי מפורש כן לחלק בין אירוסין לנשואין לענין איילונית, אך מה שכתב זה ליישב קושית הראשונים על הא דסבר רב אסי דבלא הכיר הוי מק"ט באמת סוגיא דגמ' דידן לא משמע הכי דבגמ' פריך ארב אסי ומתרץ כאן שהכיר בה וכאן שלא הכיר בה, ולמה לי' לאוקמי בשהכיר בה הוי מצי לאוקמי בנשואה, ומוכח דגמ' דידן לא סבר כהירושלמי, ולרב אסי גם בנשואה הוי מק"ט, וכן רש"י בדף י"ב דייק לכתוב אחר נשואין, אך חשבתי דאפשר לפרש בזה מה דכתב ר"ת דלרבא נשואי איילונית לאו מק"ט חשבינן להו דהוא דוקא בנשואין ומשום דעכ"פ איילונית לא גרע ממומין דהוי מק"ט ורק בנשואין אמרינן דודאי מחל, ובטעמא דרב אסי איכא למימר דרבה ואביי פליגי התם בהך סברא דכנסה אחולי אחיל, ואביי לא סבר הכי וא"כ אפשר דרב אסי נמי פליג ארבה בזה, ולהלכה כתב שם הר"ן בהלכות לשיטת הרי"ף דקיי"ל בזה כרבה וכן פסק הרמב"ם ולכן רבא סבר כרבה. אלא דאכתי קשה דבאמת מנ"ל לגמ' דידן לחלוק על הירושלמי ולומר דרב אסי פליג על רבה בסברא דכנסה אחולי אחיל, הא רב לא אמר אלא צרת איילונית אסורה, ואיכא לאוקמי בנשואה ולמה באמת לגמ' דידן לאוקמי דבריו בשהכיר בה, ואולי נימא דדוחק להגמ' לאוקמי מתני' דוקא בארוסה, ורבא דסבר כרבה דנשואה לא הוי מק"ט הוכיח מזה באמת דצרת איילונית מותרת בכל גווני ומהני אפי' בשהכיר בה. והנה בעיקר הדבר לחלק באיילונית בין ארוסה לנשואה הרי הוא אם נימא דבמומין יש חילוק בין ארוסה לנשואה, אכן הרמב"ם באמת לא חילק ופסק בפ"ז מהל' אישות הלכה ח' דבקדושין סתם ונמצאו בה מומין מקודשת מספק, וכתב ע"ז הר"ן בהלכות הביאו הכ"מ ונ"ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה"ה לקידש סתם בלבד, דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה נקטינן אבל אה"נ דבקדש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר לומר ה"ז מקודשת בספק עכ"ד, ובאמת לשון הרמב"ם לא משמע כלל דהוא משום חומרא דלא היה כותב בסתמא ה"ז מקודשת בספק, ועוד דכנסה גופא הא אינו אלא ספק קדושין ולא הי' צריך לכתוב אלא צריכה גט להחמיר, דאפשר יהיה גם נ"מ לענין הולד אי הוי ספק ממזר כיון דספק ממזר אינו אלא מדרבנן, והנה בתוס' במתני' דעל מנת שאין בה מומין כתבו גם כן בתי' ב' דגם קדושי סתם צריכה גט ונקט כנסה לרבותא לרב ולשמואל והא דארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סמפון הוא רק דלא הוי קדושי ודאי ובזה אני תמה על הלח"מ שכתב שם לפרש דברי המ"מ במה שכתב על דברי הרמב"ם ואפי' לדעת רב דאמר קדשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט, ובאר דבריו הלח"מ דהיינו דאפילו לרב דארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה, ומפרש בגמ' גזרה משום סמפון ומוכח דעכ"פ קדשה ונמצאו בה מומין אינה מקודשת קדושי ודאי, והוא הלכה ברורה בכל מקום דארוסה אינה אוכלת בתרומה. אך אח"כ ראיתי דהרמב"ם פוסק כטעמא דשמא ימזגו אף דיש לומר בשביל דהוא לחומרא ויסבור כפי' התוס' דף מ"ח דמסר הוא ג"כ לחומרא ע"ש. והוא כדברי הרמב"ם. אך מקור לזה נראה לפי דברינו דהא חזינן דהבבלי לא סבר כהירושלמי ואינו מחלק בין אירוסין לנשואין ולכאורה הי' פשוט לתרץ כד' הירושלמי ול"ל להבבלי לדחוק דדוקא כשהכיר בה, ואף שכתבנו דלא נראה להבבלי לדחוק ולהעמיד משנתנו דוקא בקבל עליו, אבל באמת לפי תירוץ הבבלי נצטרך לדחוק ולאוקמי ברייתא דקטנה שמא תמצא איילונית דוקא בקבל עליו, ולכן דעת הרמב"ם דבאמת מוכח מכאן דהבבלי אינו מחלק כלל מארוסין לנשואין, ואי סבר רב אסי כרבה דקדשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט כיון דאין אנו מחלקין בין איילונית לשאר מומין, ולכן מוכיח הבבלי דע"כ רב אסי לא סבר כלל כרבה ובין ארוסה ובין נשואה א"צ גט ודוקא בהכיר בה, ואף דעכ"פ אליבא דאביי הו"מ לאוקמי בבעל משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אפשר לומר דזה דוקא בהתנה וסליק אדעתי' דלכאורה כיון דאי הוי סליק אדעתי' לא הי' עושה בב"ז א"כ לא הוי מק"ט, אכן יש לומר דכיון דלא סליק אדעתי' לא בעל לשם קדושין ונשאר המק"ט משעת קדושין, או דיש לומר דכיון דלא צריך למיחש משום חשש איילונית ממילא אין כאן איסור דב"ז, איברא דבמקום אחר הארכתי דאביי לא סבר הכי, מ"מ אפשר דבזה לא סבר רב אסי כאביי ודוקא היכא דסליק אדעתי' אמרינן אאעבב"ז, עכ"פ לפי דברינו יבואר דלהלכה באמת אין חילוק וזה מוכח מסוגיא דידן, ורק רב אסי דלא סבר כרבה יכול לפרש משנתנו בלא הכיר בה, אבל רבא דסבר כרבה וגם לא הכיר בה הוי קדושי ספק ואפי' בארוסה, א"כ ע"כ דצרת איילונית מותרת אפי' הכיר בה, וא"כ דזהו דתליא חד בחברי' דמשום דסבר רבא דבקדושי איילונית צריכה גט כרבה דכתובות ובכל גווני בין בארוסה בין בנשואה, לכן סבר דצרת איילונית מותרת ומיושב פסק ההלכה אל נכון בעזה"י.

22 וכן אם גירש אחיו את הערוה או מיאנה בו קודם שימות, או שמתה בחיי בעלה ואח"כ מת אחיו הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת, ואין אומרין הואיל ונעשית צרה לערוה שעה אחת תאסר לעולם שאין הצרה אסורה עד שתהיה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום. התוס' בדף ב' חקרו בנדה אמאי לא אמרינן דתהי' אסורה להתייבם אעפ"י שמטהרת אח"כ כמו אחות אשתו ותירצו משום דאין האיסור על היבם טפי משאר בני אדם, ולהכי גם בנדתה קנאה, ומשמע דכונתם דכיון דאינו איסור ביחוד על היבם לא הוי כשאר חייבי כריתות, והוי רק איסור ביאה ולא איסור עריות בעצם, ושייך בה דין יבום, ואח"כ מפרשים עוד משום דלא שייך דרכי נועם, ולפ"ז משמע דדוקא אחר שתטהר שייך יבום אלא דלא ממעטא משום דרכי נועם משום דהוי שפיר דרכי נועם דלבעלה נמי אסירא, וקשה דהא מקודם הוכיחו דגם בנדתה נמי קנאה, ונראה בסברת התוס' משום דדין דרכי' דרכי נועם הוא דין לגלות אם חל דין נפילה, ואי הוי אמרינן דיש כאן דין דרכי' דרכי נועם כיון דעכ"פ לא שייך מצוה היכי שיש חיוב כרת א"כ הוי אמרינן דעכשיו לא שייך דין נפילה וכיון דדין נפילה אינו אלא בשעת מיתה א"כ היינו יכולים לומר דבנדה לא שייך נפילה, וע"ז כתבו התוס' דבנדה נמי שייך נפילה על אח"כ כיון דלבעלה נמי צריכה להמתין, וכיון דשייך נפילה א"כ גם עכשיו שייך נפילה ואיסור נדה הוא איסור בפ"ע אבל אינו גורם שיתבטל מצות יבום מחמתו. אלא דצ"ע אמאי לא נימא בזה מהב"ע בשלמא בחייבי ל"ת ועשה דקיי"ל אם בעלו קנו לפ"מ שפסק הרמב"ם אפשר לומר דדין מהב"ע אינו מבטל דין המצוה, אלא דאינו מקיים המצוה, רק דאפשר לומר דכיון דעכ"פ הותרה אשת אח לגבי' מטעם דין נפילה ולכן בע"כ קנאה אף דלא קיים מצות יבום, דזהו דין אחר דקנאה ונעשית כאשתו, חסר. ב התוס' חקרו בנדה אמאי אינה פוטרת מיבום אע"פ שמטהרת אח"כ כמו אחות אשה דפטורה אפי' מתה אשתו, ותירצו התוס' משום דאין האיסור עומד על היבם ביחוד, ולכאורה הבנת דבריהם דאף דהוא חייבי כריתות אבל מכיון שאינה חייבי כריתות על היבם ביחוד, נמצא דעל זה לא קאי קרא דהא חפץ מייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה ואמרינן בזה יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, ועכ"פ היא זקוקה, ואמנם דבלא זה אין מקום לקושיתם דהא בגמ' אמרינן דלהכי בחייבי לאוין עולה לחליצה משום דתפסי בה קדושין וא"כ נדה דתפסי בה קדושין דמי לחייבי לאוין, רק דיש לעיין בהא דמרבי הגמ' חייבי עשה ול"ת מקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, אי לגמרי אינה עולה ליבום וליכא בה דין יבום כלל, ולכאורה מוכח כן בגמ' דפריך אי ס"ד מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו, אלמא דבחייבי עשה ול"ת דבאמת איתרבי מיבמתו דלחליצה רמיא ליבום לא רמיא אין ה"נ דאם בעלו לא קנו וליכא דין יבום כלל, רק דלפי זה תמיהני בדברי הרמב"ם שכתב בהלכה י"א ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עלי' כהן גדול לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה את ל"ת ועשה, והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ, ומדכתב הרמב"ם שאין ביאתה פוטרת צרתה משמע דהיא עכ"פ מיפטרא ואינה צריכה חליצה להתירה לשוק, ואם נימא דלא רמיא כלל ליבום ולא קני לה בביאת יבום א"כ אכתי צריכה היא עצמה חליצה, ולכאורה מוכרחים אנו לחדש בזה דכיון דעכ"פ קני לה בקנין אישות כיון דתפסי בה קדושין ומשו"ה אינה צריכה חליצה דלא שייכא חליצה באשתו וצ"ע בזה בסוגית הגמ', ונצטרך בע"כ לומר בראית הגמ' מהא דאם בעלו קנו הוא משום דמשמע לי' דקנו לגמרי ופוטרים צרותיהן. אבל היא עצמה ל"ש בה חליצה כיון דעכ"פ קנה אותה, ועכ"פ דין יבום נימא דלא שייך בחייבי עשה ול"ת, איברא דיקשה אכתי דהרמב"ם סתם דבריו ולפי דברינו הא אם יהי' ביאת שוגג לא קנה והו"ל להרמב"ם לפרש עכ"פ א"ש לפ"ז ראית התוס' מהא דפסחים דאמרי' יבמתו נדה ובעל פטור משום דקעביד מצוה, והוכיחו התוס' מזה דמשמע דקנאה בנדתה, והיינו דמשמע דקני לה בתורת מצוה. אכן נראה דאינו כן ודברי הרמב"ם א"ש כפשוטם, דהא זה פשוט דאם אין דין יבום כלל ואין מצות יבום בחייבי עשה ול"ת, א"כ קיימא קמי' באיסור אשת אח, וכיון דהוי איסור אשת אח לא הוי תפסי בה קדושין וגם דלא שייך חליצה כלל, וע"כ דשייך זיקת יבום גם בחייבי עשה ול"ת והוא דלא כמש"כ הישועות יעקב דבחייבי עשה אין לעשה כלל, והיינו דדין יבום איכא גם בחייבי ל"ת ועשה, ולא דקרא דיבמתו מרבה, דלא איתרבי כלל ליבום, ורק דכיון דלכתחילה אסור לו לייבמה משום דאיכא עשה ול"ת ואין כאן מצוה גמורה של יבום לא נפטרה צרתה ביבומה, ועוד צ"ע הרבה בזה, עכ"פ לפי דברינו דגם עשה ול"ת כיון דתפסי בה קדושין ויש זיקת יבום אישתרי איסור אשת אח, א"כ א"ש דנדה כיון דתפסי בה קדושין איברא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ מצות יבום קיים. עוד כתבו התוס' בחילוקא דאחות אשה אף שמתה אשתו אח"כ ששוב לא תיזקק ליבום משום דכתיב דרכי' דרכי נועם ואפי' היכי דלא מידחיא מהאי ביתא לגמרי כגון שיש לו אחים אסור לזה שמתה אשתו דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו, אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר, והנה הרשב"א לקמן ר"פ כיצד מתרץ שם על קושית התוס' דלמה לי קרא באשת אחיו שלא היה בעולמו דבלא קרא הא לא הוי דרכי נועם, ותי' הרשב"א דמיירי שיש אחים אחרים אלמא דביש אחים אחרים הוי דרכי נועם, ולכאורה יהי' ע"ז תימה מראית התוס' דגם ביש אחים ג"כ אסורה אלמא דלא הוי דרכי נועם, ובאמת הרשב"א בעצמו על יבמה שהותרה ונאסרה הקשה איך אפשר דאחר שנפטרה תצטרך שוב להזקק, וכתב ליישב דמיירי שיש עוד אחים שעדין לא נפטרה, ומביא בעצמו מגמ' זו דהיה סברא להגמ' לחלק בין יש אחים או לא, והיינו דאף דלא מחלקינן היינו דוקא אם אין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה, והיינו דבשעת נפילה נעשית לגבי' אשת אח, אז אין אח"כ שוב נפילה חדשה, אבל אם בשעת נפילה נפלה לפניו ליבום אף שנאסרה אח"כ כיון שעכ"פ עוד לא נפטרה לגמרי שפיר יכולה שוב להזקק גם לזה שנפטרה הימנו, ונמצא מדברי הרשב"א בתחילת דבריו דלעולם נימא דכל זמן שלא נפטרה הוי דרכי נועם אם תזקק לאח השני ומה שנאסרה אם היתה בעת הנפילה אחות אשה אינו משום דרכי נועם אלא משום דהכי הוא דכיון שנאסרה בשעת נפילה הוי כאשת אח שיש לה בנים, והיינו דאין לה עוד נפילה, אבל אם בשעת נפילה הותרה א"כ תו לא הוית כאשת אח שיש לה בנים ורק דנאסרה ויכול להתחייב שנית, אכן בסוף דבריו משמע דמסיק דאפילו ביש לו אחים לא מיחייבא כיון שכבר נפטרה, ומוכח דסובר כשיטת התוס' דאף שעוד לא נפטרה לגמרי וכגון שיש אחים מ"מ לא שייך שתתחייב לזה שלא היה בעולמו דאין זה דרכי נועם להזקק לזה שנפטרה הימנו כיון שלא היה בעולמו ואף דעוד לא נפטרה הימנו כלל, וצריך הסבר לזה. ובאמת צריך להסביר תירוץ התוס' על קטן דאם הוא מחמת האיסור הוי כל יבמה שאין אני קורא בה ואין זה דרכי נועם, ואם הוא מחמת דלא הוי ראוי לביאה הוי דרכי נועם, והוי כמו הלך למדינת הים, ואינו מובן כ"כ בסברא דלהלך למדינת הים לא דמי דהכא עיקר המצוה עוד אינה בעולם, אך סברת התוס' צ"ל דלא שייך למעט מדרכי נועם אלא אם כבר נפטרה ממנו ולכן אם נימא דקטן אסור משום דלאו בר הקמת שם, וע"כ דאיסור אשת אח לא נפקע, וע"כ דאכתי לא שייך חיובא כלל דלא שייך זיקה אם יש איסור, וכיון שלא היה חיוב בשעת נפילה לא שייך לחייב אח"כ דהא יכולה בתוך כך להתקדש, ולא שייך חיובא אלא בשעת נפילה, אבל מה שאינו ראוי לביאה כיון שעכ"פ לא נפטרה היא נזקקת עכשיו אליו להמתין, אבל אם היא אסורה משום אשת אח לא שייך זיקה, ולפ"ז מיושב היטב גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו כיון דלא נאסרה אליו מעולם, אלא דאם אין אחים כלל א"כ לא תוכל להזקק אליו אחר שכבר תוכל להתקדש, אך לפי הסבר זה א"כ בנדה אפשר דאם הי' בנדה איסור מצד אשת אח א"כ בודאי דלא היה שייך זיקה והי' שייך בזה דרכי נועם, ואף שבלא זה אינה יכולה להבעל אבל יכולה היא להתקדש, ושייך דרכי נועם כיון שבשעת נפילה ליכא חיוב, אלא דבאמת הא לא שייך כל זה דהא נדה אינה אסורה משום אשת אח כדהוכיחו התוס' מקודם, וביאור דברי התוס' דאיברא דאסורה משום נדה מ"מ לא הוי בזה דרכי נועם ולכן היא זקוקה עכשיו להמתין לו להתייבם, אבל בשאר עריות אף אם היה אפשר להמתין ויתבטל הערוה אין זה דרכי נועם. אך כל זה לדברי התוס' דדין דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה הוא משום דרכי נועם אך לפ"מ שהוכחתי מדברי הרשב"א שרצה לומר דהיכי דיש אחים לא הוי חסרון דדרכי נועם ומ"מ אסורה משום שאין אני קורא בה בשעת נפילה, ומוכח דעיקר דינא דאין אני קורא לא שייך לדרכי נועם, אלא דלענ"ד הביאור דמשום דרכי נועם אנו יודעין דדין יבום אינו חל אלא בשעת נפילה ולא אח"כ, ומ"מ כיון שנאסרה בשעת נפילה אין לה שוב נפילת היתר, ולכן אם נוכל לבוא משום אשת אח בודאי דאסור, אבל היכי שאין דררא דאשת אח ורק משום דרכי נועם לחוד הי' מסתבר לי' להרשב"א דלא שייך ביש אחים, וכן באשת אחיו שלא היה בעולמו אפשר דנוכל לקרוא זאת שעת נפילה ורק דנדון אם אין זה דרכי נועם, אך עכ"פ איסורא דאשת אח אכתי אין כאן ולכן מתרץ הרשב"א ביש אחים. והנה באמת היה אפשר לאמר דנדה דמיא ליבמה שנתקדשה דהואיל ויש תקנה לא נפטרה וה"נ כן, רק דהתם אפשר עכשיו ובנדה צריכה להמתין וזה מוכח מקטן דאם הי' איסור הי' בי' משום כל יבמה שאין אני קורא בה, ולכאורה יש גם קצת דמיון למש"כ הרשב"א בריש יבמות דבעלת תנאי ל"ה בכלל עריות, ולפמש"כ שם עוד דאפשר דפטורה היא מחליצה יש לעיין מיבמה שנתקדשה ואין לחלק משום דהתם הוי אח"כ וצ"ע. קוטב הדברים דשיטת התוס' דאף אם יש אחים מ"מ לא הוי דרכי נועם, והרשב"א בסוגיא ביבמה שהותרה ונאסרה בריש דבריו רצה לומר דאם יש אחים אחרים לא הוי חסרון משום דרכי נועם, והנראה שם מדבריו דאף דבלא הותרה בשעת נפילה אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה אפילו ביש אחים אחרים, והיינו משום דמשעת נפילה נאסרה והיינו דדין יבום אינו אלא בשעת נפילה ולאחר נפילה לא יחול דין יבום גם בלא סברא דדרכי נועם, אך לכאורה אי אפשר לומר כן דהא עיקר דאמרינן דרכי נועם היינו בהיה לו בנים ומתו דבשעת נפילה לא נפלה והיתה אשת אח שיש לה בנים, וא"כ נכונים דברי התוס' דמה דאמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה הטעם לזה דמשום דרכי נועם לא יחול דין יבום אלא בשעת נפילה ולא אח"כ, רק אולי אפשר לומר דזה ידעינן מדרכי נועם דאחר מיתה לא תיפול ליבום אך מ"מ אפשר דכיון דזקוקה לשאר אחים לא צריך לדין נפילה חדשה רק מזה דאמרינן דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, א"כ ע"כ אנו צריכים לנפילה חדשה וזה אי אפשר משום דרכי נועם ובזה סובר הרשב"א מתחילה דכל זה אם בשעת נפילה לא נפלה, אבל אם נפלה בזה יש נ"מ דאם אין אחים א"כ איכא בזה דררא דדרכי נועם דהא היתה יכולה להתקדש, אבל ביש אחים דדררא דדרכי נועם בעצם אין כאן דהא זקוקה, ולדין נפילה חדשה אין אנו צריכים ושפיר אפשר דתזקק. וכן נראה לכאורה שיטת הרמב"ם שכתב בהא דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתרה ורצה חולץ רצה מייבם ומדכתב רצה מייבם משמע דהוא דין יבום ומוכח דזקוקה גם ליבום ולא כמש"כ הרשב"א דאינו אלא רשות, וממילא מיושב שפיר מש"כ הרשב"א גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו דאיירי ביש אחים, דכיון דהי' סברא לומר דביש אחים לא תצטרך לנפילה חדשה, ורק דבנאסרה בשעת נפילה הוי סבירא לי' להגמ' דלגבי' היא כאשת אח שיש לה בנים, וממילא צריך לנפילה חדשה, ולפ"ז באשת אחיו שלא היה בעולמו דאין על מי לחול דינא דאשת אח שיש לו בנים, נוכל לומר דלא צריך לנפילה חדשה היכי שיש אחים. ג הרמב"ם בפיהמ"ש בפרק ד' אחים בדף ל' אמתני' דג' אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד מהם נשוי נכרית, כתב שם הרמב"ם בפירוש המשנה וכבר נתבאר שהיא אסורה עולמית אבל צרתה ר"ל נכרית לא מצינו בה דין בגמ' ולא דבר לאחד מן הגאונים והדין אצלי בה שהיא חולצת ולא מתיבמת לפי שאני מסופק אם אסורה משום ערוה ותהיה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום, או אסורה עליו מדרבנן שאמרו הואיל ונאסרה עליו שעה אחת אסורה עליו עולמית והיא כמו שני' וצרת שני' או חולצת או מתיבמת לפיכך תחלוץ להחמיר ודבריו תמוהים מאד דמשמע מדבריו דהא דאמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה אפשר דלאו דוקא דהיא ממש כאשת אח שיש לה בנים אלא דאסורה להתייבם מדרבנן, אבל צריכה חליצה, ובאמת בדף קיא ע"ב מייתי הגמ' הא דרב לענין קטן ודריש לה מקרא דקטן בר יבום, ואי נימא דרק מדרבנן לא מייתי מקרא מידי דאימא דקרא דכי ישבו אחים היינו דתהיה בת יבום כשיגדל, והנה הקרן אורה רצה לומר דדברי הרמב"ם הוא רק אמתני' שנפלה לו בנפילה שניה אבל בנפילה ראשונה הוא מדאורייתא, והקשה על זה דא"כ מאי פריך הגמ' על רב מאי קמ"ל מתני' היא, הא מתני' אינו אלא מדרבנן ורב מיירי לענין דאורייתא ונשאר בקושיא, אבל באמת דבריו אינם מוכרחים ודיוק הרמב"ם הוא מדקתני אסורה והוא כמו דאמר הגמ' בדף ג' אי תנא אסורות הו"א אסורות ליבם אבל מיחלץ חלצה, וממילא על רב נמי אפשר לדייק הכי ואפילו נימא דמרב לא מצי לדייק כמו ממתני' מ"מ פשוט מדפריך בגמ' אמתני' על רב מאי קמ"ל דלדעת הרמב"ם גם בהא דרב הכי פירושא, אבל מהא דדף קי"א קשה. והנה עוד הקשה בתוס' חדשים על משניות מהא דאמר בדף ק"ט על הא דבעי עיפא למימר דטעמא דר' אלעזר משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור ופריך בגמ' אי הכי חליצה נמי לא תיבעי אלמא דהיכי דעמדה עליו באיסור ונאסרה שעה אחת פטורה מחליצה, והנה ברמב"ם בפ"ז הלכה י"א פסק להדיא דשתיהן פטורות מיבום ומחליצה, וכן פשוט בכל הפוסקים ואין מי שיסתפק בזה. ונראה לפ"מ שבארנו בארוכה בהל' ט"ו עפ"מ דאיכא פלוגתא בדרשא דפטור צרה דתנא דברייתא דריש מלצרור ורבי דריש מולקחה, והנה פשוט נראה בסברא דלתנא דדריש מעליה ומלצרור ולרבא דאמר ערוה גופא לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ועיין ברמב"ן שם שמפרש דצרה לא צריך קרא היינו לענין שלא תדחה איסורה משום מצות יבום, דעיקר איסור צרה בלא לצרור לא ידעינן, עכ"פ עליה דכתיב הוא רק להתיר שלא במקום מצוה, א"כ לא הוי איסור ערוה וצרה כמו דכתיב מיעוט בפ' יבום דעלייהו לא קאי יבום, דהא לא כתיבא אלא בפ' אחות אשה, וא"כ איכא למימר דמצות יבום דמתרת איסור אשת אח מתרת אותו גם במקום איסורא דערוה אחרת, אלא דאיסור ערוה דאחות אשה או דשאר עריות לא הותרה וכיון דהיא לא הותרה אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, אבל לרבי דיליף מולקח ולקחה כל היכי דאיכא תרי ליקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריין ואי לא תרווייהו אסירן, והך מיעוטא הא כתיבא בהדיא בפ' יבום, וא"כ ודאי ליכא מצות יבום כלל והוי כמו איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו דודאי חייב משום אשת אח, ולפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם דאליבא דתנא דלצרור באמת אין בערוה אלא משום אחות אשה ובצרה משום איסור לצרור וחיוב כרת דצרה מכל אשר יעשה, אלא לרבי דדריש מולקחה ודאי יש בערוה וצרה איסור אשת אח, ונמצא דאחות אשה שנפלה ליבום ומתה אחותה תליא בזה דאם נימא דבאמת נפלה ליבום רק שאיסור אחות אשה מעכבת ממילא כשמתה אחותה תהיה מותרת להתייבם, ויש להתיישב אם תהיה זקוקה ליבום, או כמו שכתב הרשב"א בדף מ' לענין יבמה שהותרה ונאסרה, דזקוקה אי אפשר שתהי' משום דרכי' דרכי נועם אלא דהיא מותרת וה"נ נימא הכי, אבל אליבא דרבי דנשאר איסור אשת אח א"כ היא ממש כאשת אח שיש לה בנים. והנה זה פשוט דזה ילפינן מהא דדרכיה דרכי נועם דדין נפילת יבום הוא דוקא משעת מיתה ולא אח"כ, כמו אשה שיש לה בנים ומתו בניה דאינה בדין יבום משום דרכי' דרכי נועם, וא"כ עיקר מימרא דרב הוא דינא דאורייתא דיבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים דהא אחר מיתה אינה נופלת ליבום, ומ"מ אפשר דדינא דמתני' הוא דינא דרבנן משום דאפשר דאחות אשה נמי נפלה ליבום אלא דאיסור אחות אשה מעכבת מציאות היבום, וא"כ שפיר אמר בגמ' בדף קי"א לענין קטן דאם נימא דאינה נופלת עכשיו לפניו ליבום הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואח"כ לא תפול לפניו דאין נפילה ליבום אלא בשעת מיתה, ורב עיקר דינא דנפילה קמ"ל, וממתני' נמי הכי שמעינן דאי לא"ה למה אסרו חכמים הואיל ונאסרה שעה אחת כיון דאפשר דין נפילה בשעה שמתה אשתו, אלא דכיון דדין נפילה הוא דוקא בשעת מיתה רק דאנו אומרים דמדאורייתא נעשה דין נפילה גם מקודם בזה נימא דמדרבנן עשו מפני חומר איסור עריות כמו שלא נפלה כלל ליבום ונשאר אשת אח. ולכן מימרא דרב היא כפשוטה דהרי היא כאשת אח שיש לה בנים ממש אלא דתליא אם אני קורא בשעת נפילה היינו אי מדאורייתא היה בה דין נפילה או לא, וממילא מיושב קושית התוס' חדשים מהא דדף ק"ט דהתם ודאי אי הוי סבר ר' אליעזר דהמגרש את האשה והחזירה מכיון שעמדה עליו שעה אחת לא פקע איסור אשת אח הראשון דדין יבום אינו מפקיע איסור אשת אח דקמי גירושין א"כ ודאי הוא מדאורייתא וגם מחליצה פטורה, אכן מ"מ להלכה פסק הרמב"ם דשתיהן פטורות מחליצה ומיבום כיון דפסק כרבי, אלא דהרמב"ם משנה הלימודים דאיסור ערוה יליף מולקחה ואיסור צרה יליף מאשר לא יבנה את בית אחיו, אבל עכ"פ הם כתובים בפרשת יבום, וכיון דנתמעטו בפרשת יבום ודאי נשאר בהו איסורא דאשת אח וא"כ הם כאשת אח שיש לה בנים ואסורות עולמית ופטורות מחליצה ומיבום.